לא מזמן גרתי אצל ההורים עם הילדים. אני כשומרת ברית מחוייבת במצוות כיבוד הורים.
תמיד כשגרתי עם ההורים היו מידי פעם מריבות סביב העניין שאני אומרת לבן שלי משהו והוא דרך סבתא משיג מה שהוא רוצה.
אם זה היה תלוי רק בי ולא באלוהים כבר מזמן הייתי מתיאשת מהמצב ומההורים שלי ונכנסת לדיכאון מזה שהילדים שלי מפרים סמכות.
בזכות שלא ויתרתי על כיבוד הורי שלי בזכות ה' הגעתי לתובנות הבאות:
א. הדרך שלי עם הילדים הייתה נוקשה עבורם וגבתה מהם מחיר רגשי ונפשי.
ב. ההורים שלי ניסו למנוע את הנזק הנפשי והרגשי ולכן הם הרשו להם. תוך כדי הם כנראה גם הרגישו כלפי אולי שנאה על איך שאני עם הילדים (מכוונות טובות בעיני) ומזה נכנסתי יותר לדיכאון.
היחס כלפי לא היה אותו יחס שהילדים שלי קיבלו.
אני קיבלתי רק טונות של ביקורת מריבות ומה לא?
ג. הפכתי לשקטה וצייתנית. הסמכות ההורית שלי נפגעה או לא הייתה בכלל. שמרתי על שקט גם בישביל לשמור על אוירה רגועה בבית מהמריבות עם ההורים שרק יצרו הסטה כלפי ופגעו לי בסמכות מול הילדים. המוטיבציה לעשות כיבוד הורים השאירה אותי במצב שאני נמנעת מחיכוכים ומנסה לעשות את הדרך שלי... זה לא עזר...
ד. במצב של כעס נוראי באחת המריבות אמרתי לאמא שלי שאני אעשה לה כבת שלה מה שהילדים שלי עושים לי בגללה... כעסתי נורא שאני מתאמצת לכבד אותה ושהיא לא מכבדת אותי וגם מסיטה את הילדים נגדי. במלחמה עם עצמי לעשות כיבוד הורים הוכחתי אותה שהיא שומרת לי טינה
והוכחתי אותה שהיא לא מעודדת את הילדים לכבד אותי ובגלל זה הם לא מקשיבים לי
אמרתי לי שהיא מסיטה אותם לחטא ושבגללה יהיה להם מנחוס מאלוהים... (מצחיק לא? אבל גם נכון) בנוסף אמרתי לאמא שלי שיש לי חברה במצב דומה לשלי רק עם ילדה אחת והיא גם מרביצה להורים שלה ולא משלמת להם כלום והיא עדיין איתם ואני מאוד מתאמצת ושלא מגיע לי יחס כזה.
ה. בכיתי ובכיתי ובכיתי ואמא שלי נרגעה והפסיקה עם ההסטות של הילדים נגדי כי זה באמת לא בסדר ועדין הם לא כיבדו אותי. חשבתי שהסמכות שלי כל כך נפגעה ושאין לי שום דרך איתם כשהיא שם.
ו. התפללתי לאלוהים שאני לא מצליחה לעשות כיבוד הורים כמו שצריך ושבזמן שכל אחד מכבד את ההורים שלו פעם בשבוע אני צריכה לכבד ולציית 24 שעות בלי הפסקה תחת ביקורת וזה לא הוגן.
ז. אלוהים עזר לי והוריד לי את המינון בכיבוד הורים והגעתי בחיים למצב שאני היום שאני גרה רחוק מההורים והם באים לעזור לפעמים ואני קופצת אליהם ויש פחות דרישות ויותר קל לי לכבד אותם וגם לראות למה הם התכוונו בכל הדרישות שהם דרשו פעם ולקיים אותם יותר.
המוטיבציה שלי לקיים את 10 הדיברות ובעיקר את הדיבר הזה שאני נתקעתי בו.
תמיד כשגרתי עם ההורים היו מידי פעם מריבות סביב העניין שאני אומרת לבן שלי משהו והוא דרך סבתא משיג מה שהוא רוצה.
אם זה היה תלוי רק בי ולא באלוהים כבר מזמן הייתי מתיאשת מהמצב ומההורים שלי ונכנסת לדיכאון מזה שהילדים שלי מפרים סמכות.
בזכות שלא ויתרתי על כיבוד הורי שלי בזכות ה' הגעתי לתובנות הבאות:
א. הדרך שלי עם הילדים הייתה נוקשה עבורם וגבתה מהם מחיר רגשי ונפשי.
ב. ההורים שלי ניסו למנוע את הנזק הנפשי והרגשי ולכן הם הרשו להם. תוך כדי הם כנראה גם הרגישו כלפי אולי שנאה על איך שאני עם הילדים (מכוונות טובות בעיני) ומזה נכנסתי יותר לדיכאון.
היחס כלפי לא היה אותו יחס שהילדים שלי קיבלו.
אני קיבלתי רק טונות של ביקורת מריבות ומה לא?
ג. הפכתי לשקטה וצייתנית. הסמכות ההורית שלי נפגעה או לא הייתה בכלל. שמרתי על שקט גם בישביל לשמור על אוירה רגועה בבית מהמריבות עם ההורים שרק יצרו הסטה כלפי ופגעו לי בסמכות מול הילדים. המוטיבציה לעשות כיבוד הורים השאירה אותי במצב שאני נמנעת מחיכוכים ומנסה לעשות את הדרך שלי... זה לא עזר...
ד. במצב של כעס נוראי באחת המריבות אמרתי לאמא שלי שאני אעשה לה כבת שלה מה שהילדים שלי עושים לי בגללה... כעסתי נורא שאני מתאמצת לכבד אותה ושהיא לא מכבדת אותי וגם מסיטה את הילדים נגדי. במלחמה עם עצמי לעשות כיבוד הורים הוכחתי אותה שהיא שומרת לי טינה
והוכחתי אותה שהיא לא מעודדת את הילדים לכבד אותי ובגלל זה הם לא מקשיבים לי
אמרתי לי שהיא מסיטה אותם לחטא ושבגללה יהיה להם מנחוס מאלוהים... (מצחיק לא? אבל גם נכון) בנוסף אמרתי לאמא שלי שיש לי חברה במצב דומה לשלי רק עם ילדה אחת והיא גם מרביצה להורים שלה ולא משלמת להם כלום והיא עדיין איתם ואני מאוד מתאמצת ושלא מגיע לי יחס כזה.
ה. בכיתי ובכיתי ובכיתי ואמא שלי נרגעה והפסיקה עם ההסטות של הילדים נגדי כי זה באמת לא בסדר ועדין הם לא כיבדו אותי. חשבתי שהסמכות שלי כל כך נפגעה ושאין לי שום דרך איתם כשהיא שם.
ו. התפללתי לאלוהים שאני לא מצליחה לעשות כיבוד הורים כמו שצריך ושבזמן שכל אחד מכבד את ההורים שלו פעם בשבוע אני צריכה לכבד ולציית 24 שעות בלי הפסקה תחת ביקורת וזה לא הוגן.
ז. אלוהים עזר לי והוריד לי את המינון בכיבוד הורים והגעתי בחיים למצב שאני היום שאני גרה רחוק מההורים והם באים לעזור לפעמים ואני קופצת אליהם ויש פחות דרישות ויותר קל לי לכבד אותם וגם לראות למה הם התכוונו בכל הדרישות שהם דרשו פעם ולקיים אותם יותר.
המוטיבציה שלי לקיים את 10 הדיברות ובעיקר את הדיבר הזה שאני נתקעתי בו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה